מלל כתוב על מילים מדוברות, חלק 4: "כדורי הרגעה בדבש" של גבריאל בלחסן

"אתה יושב קפוא על כיסא חי
המצעד הזה אף פעם לא נגמר"
(גבריאל בלחסן, כדורי הרגעה בדבש)


אנחנו חווים את המציאות שקיימת אי שם בחוץ, באופן שמתווך דרך תהליכים נוירופיזיולוגיים השקופים עבורנו. איברי החישה שלנו קולטים מהסביבה קרינה אלקטרומגנטית, גלי קול, כימיקלים ופרומונים מסוימים, ושאר גירויים פיזיקליים; ועם זאת, התודעה שלנו אינה פועלת כתוכנה הרושמת ומעבדת את כל הנתונים הנ"ל כפי שהם, אלא מייצרת חוויה. אנחנו חווים אדום כצבע, לא כאורך גל, למרות שכך היינו מסוגלים להגיע לרמת רזולוציה גבוהה יותר; וכמובן שלעתים רחוקות החוויה מורכבת מגירוי בודד. אני מפנה את תשומת לבי לפעולה של ריתוך ברזל, תופס את הגשטאלט כולו ונרתע ממנו - ניצוצות התופת שצורבים את הרשתית, רעש צורם, ריח של ברזל שרוף. רק כאשר אנו נתקלים במקרים של פגיעות מוחיות ספציפיות, ניתן להבין עד כמה אנחנו תלויים בחוויה עצמה ולא רק בתפיסה (Perception) שלנו. לדוגמה, תסמונת Blindsight שגורמת לאנשים עם מערכת ראייה תקינה לגמרי, אבל עם פגיעה עצבית באזורי הראייה שבמוח, לחוות את העולם כמו עיוורים. הם מסוגלים להתנהל במרחב מבלי להיתקל בחפצים, אבל לא מעוניינים בכך, מבחינתם הם עיוורים לכל דבר ונעזרים במקל הליכה. תשליכו עליהם כדור והם יזוזו, בלי לספק הסבר שמניח את הדעת.

וברמה אחרת לגמרי, של חוויה אודות חוויה, גם העולם האנושי-חברתי שמסביב עשוי להיות שקוף בעינינו. תחשבו על האופן שבו התרגלתם לחלוף על פני הומלסים ברחוב. או הסנסיטיזציה (הנמכת סף רגישות לגירוי) שנוצרה אצלנו בעקבות עשור של אינתיפאדה, מלחמות, פיגועים, ופעולות תגמול שגובות את חייהם של אזרחים וילדים. איך נחווית מציאות שכזו על ידי נפש רגישה במיוחד, נפש מיוסרת שנתונה למצבי מאניה ודיפרסיה? נפש שנמצאת תחת השפעות מעוררות ומדכאות של כדורים במרשם פסיכיאטרי? והאם זו הפרספקטיבה שנחוצה כדי לטלטל אותנו, להמיס את השעווה בתעלות האוזניים שלנו, כלשון המשורר? האם התפיסה של בלחסן את המציאות, גם הגלובלית אבל בעיקר כאן בישראל, הינה משוללת פילטרים שקיימים אצל אנשים תקניים (תקן מלשון נורמה; נורמלי, נורמטיבי)? ואולי התודעה שלו מקצינה את הסבל והזוועה שגם אנחנו מסוגלים להבחין בהם? מי פה הצד המשוגע ומי משמש כקול השפוי?

בשנה האחרונה בלחסן זכה לחשיפה מוגברת (באופן יחסי), עם יציאתו של האלבום "עתיד" (ממנו לקוח שיר זה), זכייתו בפרס אקו"ם 2009 לעידוד פרסום היצירה למחבר, ועם הסרט "גם כשעיני פקוחות" שזכה במקום הראשון בפסטיבל דוק-אביב ואף שודר בלב המיינסטרים והפריים טיים, ערוץ 2 בערב מוצאי שבת. חשיפה מספקת בשביל ללמוד "בלחסנית", אין צורך להאזין לכל ארבעת אלבומיו לשם כך (אם כי מומלץ). אפשר לכתוב טקסטים המתחזים לבלחסן, שהם פארודיה על בלחסן. עולם הדימויים-מתוך-הביבים שבלחסן עושה בו שימוש, הינו קוד גלוי. אין בזה משהו רע - לאמנים הדגולים ביותר יש קול מובחן, משלהם. אתה יכול לכתוב כמו בוב דילן, אבל אתה אינך בוב דילן (מצד שני, יתכן ואפילו רוברט צימרמן אינו בוב דילן, ר' הסרט "אני לא שם"). הרוב הגדול מאיתנו אינו בלחסן, אפילו אם נזדהה עם מילותיו. חלק גדול מאיתנו לא היה מעלה על הכתב את מילות הביקורת החברתית שפזורות בשיר "כדורי הרגעה בדבש", כי הן לא היו עולות בדעתנו; או שהיינו מרסנים את עצמנו, ריסון שנובע מביקורת עצמית או ביקורת חברתית שהפנמנו. אבל מבלחסן זה מתקבל אצלנו אחרת - אם לא בצורתה הכתובה של המילה, אז בטח שבתור מילים מדוברות, כל כך הרבה מילים, יותר מרבע שעה של מונולוג ארוך ונוקב, ברקע גיטרות מנסרות, עובדים זרים, שיכורים ונרקמוניות, עוברים מתים-קפואים וזונות חיות-בקושי, מייקל ג'קסון כארכיטיפ הפדופילים, "טנקים מסוקים אנשים מרוסקים וסתם אבק ילדים שמתפזר לשמים", אנסים בחליפות, קורבנים וקורבנות, הסגידה לכסף של גיידמאק, חברה מפולגת ומקוטבת, נפש מקוטבת, מחלה, "אבא מזדקן אמא מזדקנת אחים ואחיות מזדקנים", אלוהים וימים נוראים.


כאן אפשר לקרוא את הטקסט במלואו

וכאן להאזין לשיר - פנו לעצמכם רבע שעה פלוס זמן התאוששות