וידוי וסליחות: אוסף גבריאל בלחסן א' / שתים עשרה השנים

* עקב טעות טכנית, האוסף שהועלה במקור היה אוסף ב'...ועקב בעיה טכנית, לא מתאפשר לי להעלות את האוסף הנכון ישירות לדף הזה. אז קליק אחד כאן, והוא יפתח בחלון חדש.

הפוסט הזה והבא אחריו לא יכבידו במילים. אלו של בלחסן מספרות את הסיפור כולו, ואף מתכתבות זו עם זו משיר לשיר. חלק ב' יעלה במוצאי יום כיפור.


1. בתוך הצינורות

"הייתי רוצה לאהוב אותך בלי לחכות, בלי הפסקות, כאן ועכשיו בין ההריסות. לקחת אותך איתי לתוך הצינורות." 


2. בשדות

"לאחר שנים ארוכות של עמידה מול הים ואחרי שירד למצולות עם אביב ואחרי שבלע אותו הדג, אחרי שהיה בתוך הצינורות ואחרי שכבר בא לקחת אותו זה ששחור כמו שק ולבן כמו מלאך, זכה גבריאל גם ללכת לאיבוד בשדות. במקום לברוח, מה שלא אפשרי ולא עוזר, אולי עדיף ללכת לאיבוד. כך יש גם סיכוי שמישהו עוד ימצא אותך."
(רוני שויקה, שיר חדש, הוצאת כרמל)

"שב איתי בשדות
 קוצים יפרחו
 גשמים ירוו אדמות
 כמה טוב שמצאת אותי
 וראיתי אותך מחפש...מחפש."


3. פרידה

אך בסופו של דבר, אהובתו היחידה והנצחית, "צוף מרפא לעצם מרפא לנפש מרפא ללב",
עזבה. והקעקוע "צוף" הפך ל"סוף".

"כששכבתי במיטה, בוהה ומטושטש
עמדת שם והחזקת את המעילים שלנו חזק בידיים
היה לך את המבט העגום הזה של אמא שלי
שמחכה שהאור הצלול יחזור להבריק
בעיניים שלנו."


4. עץ אגוז

"מה שווה עין עגולה מול השמש?
את כל הכתבים שלי שרפתי בכיור.
היד שאוחזת בעט מפחידה אותי כמו התהום הגדולה שלתוכה נפל עולמי שהוא קטן וצר,
כמו סמטה חשוכה והעין רואה את כל המכוניות והמגבות שתלויות על חבל  
נעות ברוח לוחשות לאבנים שלוחשות לצמחים, גבריאל מה קרה לך?
נע כמו צל רואה את המראות ולא יכול להם."


5. שטן

"רצתי ברחובות תל אביב אכול פסיכוזה"

רוב שיריו של בלחסן כגון השיר הקודם, מתארים הוויה של דפרסיה או שנובעים ממנה, אך אחדים כמו זה מתייחסים גם להיבטי המאניה של התסמונת הבי-פולארית ממנה סבל. ויש את הרגע המצמרר בסרט הדוקומנטרי שמתעד אותו, "גם כשעיני פקוחות", בו הוא מספר למצלמה איך שרף את כל בגדיו במהלך התקף מאניה, תוך שהוא משמיע נהמות צחוק שכולו יאוש. ואז מוסיף "מזל, מזל לא שרפתי את הגיטרה". מספר סצינות לאחר מכן, הוא מבצע בחתונת אחיו את "ניצחת איתי הכל" של עמיר בניון, שיר שכולו הוקרה ליצירה ולמוזיקה המצילה והמגוננת. מגוננת גם מפני השטן ומשלב הדפרסיה שמגיע לאחר נטישתו:

"וזה נעלם. וכבה האור. והשתרר השקט המקפיא. והחושך הגיע. והעננים משתינים עליי שתן חומצי והסיגריות מגעילות. כי נגמר הכסף. ודובק מייצרים חרא. וחרא הוא זול וזול אוהב את הזול ואלה מעללי ואלה חטאיי."


6. חוטים של חסד

"האם נגמרו המלחמות
 האם יחזור שוב השטן
 וייקח אותי לאן שלקח
 שנים ונטש."

ומנגד, הקריאה המתמשכת לאלוהים וחסדו:

"חוטים של חסד שזורים במהמורות
 הימים והשנים
 אני...מחכה לך."

עננו, אלוהי האדמה.
עננו, יושב במרומים.


7. עננו

"בלילה לחלום על אישה קרה."

אחרי שהיא כבר עזבה, הרבה לאחר המתכת הקרה שננעצה לו בבטן (פרידה), היא עדיין מופיעה בחלומותיו. כי "החלומות שלנו זה הסיפור האמיתי" (בתוך הצינורות).


8. שתים עשרה השנים

"לכו תצחיקו אותו עכשיו
 אחרי שקבר את אהובתו, מתחת לחול,
 לפני שנה, בסתיו."

אבל האישה הקרה קבורה באדמה חרבה.


9. אדמה חרבה

"ושלום, שלום לכל קרוביי,
 ידידיי, אחיי, הוריי.
 שונאיי.
 שלום, שלום אדמה חרבה."

"אמש פורסם שגבריאל בלחסן מת. סיבת המוות רשומה בשישה אלבומים, עשרות שירים ואלפי מילים, בהם תיאר את סיבות החיים וסיבות המוות."

רבים חשבו בהתחלה וחלקם אולי עדיין מאמינים בכך, שגבריאל נטל את חייו בכפו. שירים כאלה מצביעים לכאורה על סיבת מוות זו.


10. לה לה לה

"וכשזה לא עובר ושנגמר הכוח
 אני הולך לשכב ולעצום עיניים
ולחכות ולחכות ולחכות
או כאבים ארורים נבזיים
אני לא נכנע בינתיים."

אבל כפי שבני משפחתו של גבריאל הבהירו, הוא בכל זאת אהב את החיים, פחד מהמוות, וידע כמה שהתאבדותו תסב להם צער. גבריאל מת בשנתו ככל הנראה מדום לב שנגרם כתוצאה ממינון מוגבר של כדורים, שרופאיו רשמו לו. לא כאבי הנפש הם שהכניעו את כוחו, אלא כאבי הגוף. כאבי הלב.


11. תפילה צעד 11

"השירים של היום", אומר גבריאל, "צריכים להיות התנ"ך של שנות האלפיים. זה כמו שתהילים הפך להיות ספר שירים. דוד נהנה לברוא מהכאבים שלו, לא מהיופי של היופי של היופי. יש שם כל כך הרבה כאב וכל כך הרבה תחינה. בגלל זה אני חושב ששיר טוב הופך להיות התפילה של מחר. לכן צריך להתייחס לזה ברצינות".

ובכתיבת שיר זה, צעד 11 מתוך שנים עשר הצעדים בדרך לגמילה, גבריאל העניק לנו את התפילה של מחר. וכאשר נמות במחר ניוולד לחיי נצח. כולל אלו שנולדו לחיים שלמים בסדום הפרטית והמכאיבה שלהם:


12. סדום

"לול של תינוק עולה באש
 והוא מחייך לו ובוער
יש לו כמה זיפים
ושפם ועין אחת זדונית."

התינוק הופיע כמה וכמה פעמים בשיריו של בלחסן: "ימים חלולים של הראש בין הידיים של תינוק מת בבטן" (כדורי הרגעה בדבש); "גבר שמרגיש כאילו יש לו תינוק מת בבטן, או שהוא עצמו תינוק מת בבטן. רק אדם כמו בלחסן, שלא היתה לו שום שכבת הגנה, יכול היה לכתוב כך."


13. חלום

"ובחלומי תינוק יפה עיניים
 וראש מעוות. אוכל ענבים וריר זולג לו מפיו.
רציתי לחבק אותו, לא רציתי לספר לו
על הימים שיגיעו.
על הלעג שיטפטף כמו רעל במורד גרונו,
על החרקים והעצים הגדועים,
על שברון הלב ועל אשה נבזית עם לב חימר שתרצח אותו
שתשאיר אותו שוכב על המדרכה
כשהפנסים והמכוניות חולפים מעליו."

בין אם בהתייחסות לתינוק שהיה פעם או לעצמו בהווה, הכתיבה של בלחסן מרבה לעסוק בכנות בוטה בקשר המסוכסך בין הנפש לגוף הפצוע והמעוות. אך לעתים מבליחה קרן של אהבה חמלתית, אפילו אמהית, כמו בפניה לרגליו בסופו של שיר זה:

"כמה פחד. כמה פחד. כמה מילים. כמה מילים.
 חצוצרות בראש, זכוכיות שבורות, רגליים שלי. או רגליים שלי יפות. 
 לאן לקחתן אותי. לבד. לבד.
 לבד."


14. גם כשעיניי פקוחות

"גם כשרגליי עומדות יש בור שנפער מתחתי
 גם כשרגליי עומדות יש בור שנפער מתחתי

 ואני זה שהתלקחתי

 ואני זה ששאגתי

ואני זה שרדפתי סימנים.

חלקיקי ערפל באים עלינו לכסותנו בחושך.

שום דבר לא ממלא אותי

אולי אלוהים, אולי אשה, אולי סמים.

האם אחזיק מעמד עוד שבוע

עוד שנה."

הרגליים היפות של גבריאל, שלקחו אותו לתוך הצינורות ולשדות, שהריצו אותו ברחובות תל אביב אכול פסיכוזה, שואג ורודף אחר סימנים, בסופו של דבר לקחו אותו אל מעל הבור הפעור. לבד. והוא החזיק מעמד לאורך שתים עשרה השנים הרעות, מחכה לבואן של שתים עשרה השנים הטובות. ואם באו, ובצדן אשה, הרי שלא היה בהן די כדי למלא אותו. זאת יכלה לעשות רק השינה הנצחית. ודי.

"שום דבר לא ממלא אותי

אולי בשר, אולי שדיים כבדים.

אולי שינה נצחית ודי...ודי."